Cartes Postales

, ,

Patra represents the extremes of Greece – sublime and mundane

It took Victoria Hislop a while, but she learned to love the chaos and joy of Greece’s third-largest city

(in The Guardian, Saturday 29 July 2017)

When I visited Patra for the first time, I was baffled. Driving in from Athens through the modern sprawl along the coast, I couldn’t understand how the third largest city in Greece could be so lacking in charm. Where were the string of seafront restaurants that I was expecting, the sixth-century fortress and the museum? The two images that I took away then were of a kitsch hotel modelled on a castle, complete with crenellations: its windows were boarded up and weeds grew from the entrance. It was like something from a nightmarish, abandoned Disneyland. And then there was a sad, rusting ferry languishing in the port, its name, Ionian Queen, only emphasising the sense of a lost but glorious past.

On a return trip last year, though, I found another side to this city. In Patra, as in so many Greek towns and cities, beauty lives cheek by jowl with dereliction. Neoclassical nestles next to 1970s. To love Greece, you have to embrace rather than despair at this chaos, typified by the crumbling mansions, the black sheets at their windows flapping in the breeze. These buildings are funereal, dramatic, precarious, waiting to be saved, but even now adding to the city’s fascinating texture.

On that second visit, I approached the city from a different direction. It was via one of the most beautiful bridges I have ever seen. The graceful curve of the 2km Rio-Antirrio suspension bridge, which links the Peloponnese with mainland Greece, makes an exhilarating approach and, at dusk, when lit, is even more magical. (read the full article in The Guardian)

 

,

Cartes Postales in Hebrew

כמו חתונה יוונית

“המקום הזה נפלא, אבל בלעדייך הוא פשוט כלום”, נכתב שוב ושוב בגלויות יפהפיות מהאי פלופונסוס ביוון, שלא מגיעות ליעדן. בספרה החדש של הסופרת הבריטית הנערצת ויקטוריה היסלופ (“האי של סופיה”), מגיעות הגלויות לידיה של אישה אחרת. בראיון מיוחד ורומנטי מספרת היסלופ על נשים חזקות, על כתיבה בגיל מאוחר ועל האהבה המיוחדת ליוון

הכל התחיל בטעות. גלויות מיוון שנשלחו לדירה אפרורית בלונדון והיו ממוענות ל”שרה”, הגיעו לידיה של “אלי”, פקידה במשרד טלמרקטינג משמים, שלא יכלה שלא להתלהב מהנופים, מהשמש ומהשמיים הכחולים הנשקפים מהגלויות.

“הן הגיעו קרועות קצת, עם אוזני חמור, כך שלפעמים היה קשה לקרוא את הכתוב בהן, כאילו עברו את כל אירופה בכיס אחורי של מכנסי ג’ינס. פעם או פעמיים נראו כאילו נשטפו בגשם או ביין, אולי אפילו בדמעות, לפעמים הלבינו מרוב שמש, וחותמות הדואר הדהויות העידו שמסען נמשך שבועות רבים”. מכיוון שאין כתובת שולח, וכולן חתומות רק באות A, אין לאלי דרך להשיב אותן לבעליהן, והיא מתמכרת לקריאה, מתאהבת בנופים, ומחליטה לצאת למסע ביוון בעקבות הגלויות ששולח A המסתורי.

כך מתחיל ספרה החדש של הסופרת הבריטית ויקטוריה היסלופ – “גלויות מיוון” – שעוקב אחרי מסעה של אלי, שיוצאת בעקבות A (שלימים מתברר לה ששמו אנתוני) הנוסע ברחבי חצי האי פלופונסוס בניסיון להתגבר על לב שבור.
עטיפת הספר | צילום: יח”צ
עטיפת הספר | צילום: יח”צ

זאת לא הפעם הראשונה שויקטוריה היסלופ ממקמת את עלילות ספריה ביוון. קדמו לספר הנוכחי “האי של סופיה” ו”חוטים מקשרים”, שהפכו לרבי מכר ותורגמו לעשרות שפות, והקשר החם עם המדינה הים־תיכונית הוליד אצלה תחושת קרבה עמוקה למקום ולתושבים, ביקורים תכופים, בקיאות בשפה היוונית ורכישת בית בכרתים. “סיפור האהבה הפרטי שלי עם יוון התחיל כשהייתי בת 17, וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון”, אומרת היסלופ בראיון טלפוני לרגל יציאת הגרסה העברית של הספר (הוצאת “ידיעות אחרונות”, תרגום: שרון פרמינגר). “עד אז לא הייתי בשום מקום פרט לאנגליה, שהיא מדינה יפהפייה, אבל תמיד אפורה. בפעם הראשונה שראיתי את הים התיכון הייתי המומה. לא ידעתי שהים יכול להיות כחול כל כך ושהשמיים יכולים להיות בהירים כל כך”. מאז היא מבקרת ביוון מדי שנה, “עכשיו זה אפילו פעם בחודש, ובכל ביקור אני כבר מתחילה לחשב את הזמן לאחור עד הביקור הבא”, היא אומרת. מה שהתחיל כמסעות תחקיר לקראת כתיבת ספר, הפך לקשר עמוק עם התושבים, התרבות, הנופים והמיתולוגיה. “יוון היא בור סיפורים ללא תחתית, ומעיין נובע של מקורות השראה”, אומרת היסלופ, שמשוכנעת שהספר הנוכחי בהחלט לא יהיה האחרון שמתרחש ביוון. “ככל שאני מבלה בה יותר, אני מוצאת עוד ועוד מקומות ונושאים שמרתקים אותי”, היא מכריזה.

היסלופ, 58, תושבת קנט, נשואה ואם לשניים, היא כיום מהסופרות הפופולריות ביותר בבריטניה. היא התחילה לכתוב בגיל מאוחר יחסית, ופיתחה שיטת כתיבה קבועה, פחות או יותר, שהבשילה להוצאת ספר אחת לשלוש שנים בערך. “בספרים שלי יש אלמנטים היסטוריים או מיתולוגיים שמתניעים את העלילה, ודורשים תחקיר מעמיק וביקור במקומות עצמם, כמו גם ישיבה בספריות תוך חיפוש חומרי רקע”, היא אומרת. בימים אלה, למשל, היא מבלה שעות ארוכות בספרייה תוך חיפוש חומרים על משפטי נירנברג כרקע היסטורי לעלילה המתרחשת ביוון של אחרי מלחמת העולם השנייה. “זאת עבודת נמלים”, מודה היסלופ. “כי אפילו בנושא כל כך מרכזי ומסוקר כמו משפטי נירנברג, עדיין אני מוצאת עצמי קוראת עשרות ספרים ולא תמיד מוצאת בדיוק את החומר שאני מחפשת. זה תהליך קשה שלוקח הרבה מאוד זמן”.

אבל “גלויות מיוון” הוא ספר שונה לחלוטין שהפך את הכתיבה לחוויית יצירה ייחודית ויוצאת דופן. “הספר הזה נכתב תוך כדי תנועה, הרחק מהספרייה”, היא מסבירה. מסע התחקיר שלה הביא אותה למקומות שהיו מלאי השראה, והיא מצאה עצמה ממלאת מחברות בכתב צפוף, עם פרקים שלמים שמצאו עצמם בסופו של דבר בספר. “הכל התחיל מהגלויות, כי התאהבתי ברעיון של מישהו ששולח גלויות שלא מגיעות ליעדן”, היא נזכרת בראשית התהליך. “גלויות הן דרך משונה לשמור על קשר, בעיקר בימים אלה. הטקסט שמופיע עליהן הוא רכוש הציבור, ואני בטוחה שהדוורים, אם הם משועממים, קוראים את הגלויות”. יש משהו מיסתורי בגלויות שמגיעות מיוון בתדירות של כמעט אחת לשבוע, ונושאות מסר קבוע שאומר ‘המקום הזה נפלא, אבל בלעדייך הוא פשוט כלום’, כפי שכותב אנתוני בשקידה הגובלת כמעט באובססיביות של מי שיעשה הכל כדי למצוא מזור לליבו השבור.

פרט לכתיבה “מהשטח”, היסלופ מצביעה על חידוש נוסף בספר הנוכחי: יש בו המון תמונות. “בספרי ילדים יש המון תמונות ומעט מילים, וככל שהספרים מתבגרים יש פחות ופחות תמונות, עד שבסוף נותרות המילים בלבד, והתמונות נעלמות!” היא קובלת. “ואני הרגשתי בתוך תוכי שזה יכול להיות נחמד מאוד לכתוב תיאור של סצנת נוף ולצרף לו גם תמונה של המקום”, מסבירה היסלופ, שמצלמת המון במהלך מסעי התחקיר שהיא עורכת. היא שבה וסוקרת את הצילומים כשהיא מגיעה לשלב הכתיבה, אבל מודה שמדובר בצילומים פשוטים בטלפון, כאלה שהיא שומרת לעצמה להצצה נוספת ותזכורת. העובדה שבמשך שנים רבות עבדה ככתבת תיירות לפני שפצחה בקריירה ספרותית, הפכה כנראה את הרעיון לשלב תמונות בתוך הטקסט להגיוני ביותר בעיניה. “אז לא הייתי מעלה על דעתי לכתוב על כל המקומות האלה בלי להכניס צילומים. יש אתרים, כמו המנזרים מימי הביניים שעל ראשי הצוקים, שהמראה שלהם סוריאליסטי כל כך, עד שקשה להאמין שהם אכן קיימים. מראה עיניים בהחלט עוזר”.

כאן נכנס לתמונה אלכסנדרוס קאקוליריס, צלם־חבר תושב יוון, שהבין בדיוק איך למצוא את הצילומים שיעוררו את ההשראה לעוד ועוד סיפורים. ממש כמו הגלויות של גיבור הסיפור, הצילומים במהלך מסע התחקיר היו הבסיס לרעיונות שהולידו את סדרת הסיפורים המופיעים בספר, “והפכו את תהליך היצירה למרגש ואנרגטי ביותר”, מודה היסלופ. “כי הייתה לי כל הזמן הרגשה שבכל רגע יכול לקרות משהו שיעורר השראה לסיפור הבא, ושבכל מקום ביוון יש דברים שנראים לי מפתיעים, מדהימים ואקסצנטריים, כאלה שגורמים לי לרצות לכתוב עליהם”.

יש שאלה שחוזרת ועולה שוב ושוב מאז יצא הספר לאור, והיסלופ מבחינתה מתייחסת אליה כאל מחמאה נפלאה. רבים מקרב הקוראים, גם היוונים שביניהם, רוצים לדעת אם סיפורי העם שמופיעים בטקסט מבוססים על אירועים אמיתיים או שהם פרי דמיונה שלה. “כל הסיפורים הם דמיוניים לגמרי”, מצהירה היסלופ, “אבל מחמיא לי מאוד שאנשים שואלים אם מדובר בתיאורים של דברים שקרו באמת. זה סימן שהם כתובים היטב”. בחלקם, יש אמנם נגיעה קלה למיתולוגיה (כמו התייחסות לאיקרוס ודדלוס), אחרים מבוססים על משהו שהיא נתקלה בו בעמודי החדשות של עיתון מקומי, אבל כל השאר פרי דמיוני, היא מבטיחה, ומכניסה את סימני השאלה בפיו של אנתוני עצמו: “האם הסיפורים ששמעתי הם אמת או שקר? מי יודע? אני משער שחלקם בדויים לגמרי וחלקם רק מוגזמים, אבל ייתכן בהחלט שחלקם אכן קרו. תוכלי להחליט בעצמך”, הוא כותב.

אחרי “סופיה”, “סוניה” ו”קתרינה” שמככבות כדמויות המרכזיות בספריה הקודמים של היסלופ, היא בוחרת הפעם להתמקד בגבר שאותו היא מציבה במרכז העלילה. וזה לא דבר של מה בכך. היסלופ, שגדלה במשפחה מטריארכלית, מוקפת נשים, מודה שקל לה הרבה יותר ליצור דמויות של נשים אמינות ומעניינות. עיצוב של גיבור גברי הוא אתגר לא פשוט, גם אם מדובר באחד כמו אנתוני שמאוד מחובר לצד הנשי שלו.

“הבית שלנו היה מלא אסטרוגן. אפילו החתולים היו נקבות”, אמרה ל”ידיעות אחרונות” כשהספר “חוטים מקשרים” יצא לאור. “רוב הנשים במשפחה שלי הסתדרו בלי גברים רוב חייהן. סבתא שלי הייתה נשואה למלח בצי הסוחר, שהיה מגיע לשלושה ימים מדי חודש, והיה חשד שהייתה לו משפחה נוספת בפולין. אבי היה נבל מקסים שעזב אותנו והקים משפחה אחרת. בקיצור – לגברים לא היו מוניטין טובים במשפחה שלי”.

עד היום, היא אומרת, היא מתקשה לאפיין גברים נחמדים. “רוב הגברים שלי איומים”, צוחקת היסלופ, שבתור נערה למדה בבית ספר לבנות, ובעצם הכירה גברים מקרוב רק בשנות ה־20 לחייה, כשהגיעה ללמוד באוקספורד. “אני אוהבת גברים”, היא ממהרת להסביר, “אבל בחיי היומיום הדמויות המרכזיות סביבי היו נשים, ואין ספק שזה השפיע על הכתיבה שלי. אני אוהבת נשים חזקות”.

מאז “האי של סופיה”, שפורסם ב־2005 וזיכה אותה ב־2007 בפרס “תגלית השנה” של אגודת הסופרים הבריטית, ויקטוריה היסלופ מושכת אחריה קהל עצום של מעריצים נאמנים, שרק מחכים לספר הבא שלה. אני מנסה לברר מה מקומם של הקוראים בתהליך הכתיבה שלה, בעקבות פסקה שבה אנתוני מתוודה שאם בעבר חשב שהוא כותב את הגלויות לשרה, התברר לו בשלב מסוים שהוא כותב אותן בעצם לעצמו.

למי בעצם את כותבת?

“אני מאוד אנוכית, וכותבת כמי שמספרת סיפור לעצמה”, היא אומרת. “אחרי הכל, את הקוראת הראשונה של עצמך, לא?”

איפה הקוראים נמצאים בתהליך הכתיבה?

“אני לא חושבת עליהם בכלל במהלך הכתיבה, כי אם הם ייכנסו לי לתודעה, המחשבות יתחילו לנדוד לשאלות כמו ‘מי הוא הקהל’, ‘האם זה גבר או אישה’, ‘בן כמה הוא’. אלה מחשבות שאני לא מרשה לעצמי לשאול במהלך הכתיבה, ממש כפי שאני לא מתחבטת בשאלה איך הספר יתקבל לכשייצא לאור”.

למזלה, הספרים מתקבלים בשקיקה. ספר הביכורים – “האי של סופיה” – נמכר בלמעלה משני מיליון עותקים וניצב בראש רשימת רבי המכר של ה”סאנדיי טיימס” שמונה שבועות רצופים, ולימים הוא גם הפך לסדרת טלוויזיה בת 26 פרקים ששודרה ביוון וזכתה לפופולריות עצומה. ספריה תורגמו כבר ללמעלה מ־30 שפות. אבל התגובות שמרגשות אותה יותר מכל הן אלה שמגיעות מקוראים וקוראות יוונים. “קיבלתי פעם אימייל מבחורה יוונייה שחיה באנגליה ושאותה לא פגשתי מעולם, שכתבה לי שהיא מצאה ב’גלויות מיוון’ המון תמיכה וסיוע, ולמדה דברים חדשים שלא ידעה על יוון”, היא מספרת. “כשיוונים אומרים לי את זה אני מרגישה שזאת מחמאה נהדרת, ושעשיתי עבודה טובה ולא השתמשתי לרעה בתרבות של עם אחר”.

היסלופ לא מגדירה את עצמה “פמיניסטית”, אבל כשאמרתי בראיון קודם שאולי מקומם של הספרים שלה על מדפי “ספרות נשים” בחנויות, התשובה שלה הייתה מיידית ונחרצת.

“צ’יק־ליט!? אני?! בספרים שלי לא תמצאי סקס ושופינג. נכון שאפשר להגדיר אותם כספרים רומנטיים, אבל זה בהחלט לא צ’יק־ליט… בכלל, כשמדברים על ספרים שמיועדים לנשים, מתעורר אצלי הפמיניזם במלוא עוצמתו”, היא אומרת.

רוב קהל הקוראים שלה מורכב אכן מנשים, והספרים שלה אכן רומנטיים, אך היסלופ לא מתפשרת על קווי עלילה שגרתיים וצפויים. “זה לא ספר עם הפי־אנד, אלא ספר שמסתיים בהתחלה חדשה”, אומרת היסלופ. “בספרים אחרים שלי אני בדרך כלל הורגת מישהו כדי שלא תהיה אפשרות לספר המשך. כאן בהחלט אין תחושה של סוף, ואי־אפשר לדעת מה יילד יום. שניהם עדיין חיים, כך שהכל יכול לקרות”, היא צוחקת.

את יכולה לעשות צעד נוסף ולדמיין צילומי סרט המבוסס על הספר?

“איזה רעיון נפלא!” היא מתמוגגת,”עכשיו גרמת לי לרצות שזה יקרה”.

interview_hislop_01

, ,

Interview with Greece Is”

In writing her latest Greece-themed, critically acclaimed book, “Cartes Postales,” a book of stories linked through the voyage of a heartbroken man, Victoria Hislop adopted an experimental approach. Usually gathering a vast body of research notes and reference images and then sitting down to write, a process the author says takes her around three years from idea to completion, this time she wrote mainly while traveling: “The journeys I made for research took me all around the country and the inspiration for different parts of the book came very easily – so I was scribbling a lot of the time as I was actually on the move,” she says.

(Interview with Alexia Amvrazi for Greece Is)

interview_hislop_02

 

Apart from being a book rich in evocative personal stories set in fascinating Greek locations such as Delphi, Meteora, Andros, Ikaria and Preveza, the book bequeaths the reader with two other pleasures – one is the nostalgia-inducing experience of reading postcards, something people nowadays rarely get to do, and the other is that the texts are punctuated by poignant images which verge from the abstract to the illustrative.

Joining her on this somewhat unorthodox novel-writing adventure was her photographer friend Alexandros Kakolyris, who understood exactly where she was coming from when she came up with the idea for the book. “Children’s books have pictures and a few words. Then there are less and less images, and then there are just words, no more pictures!

“And I thought, why? We live in a world where we’re seeing things all the time, and a lot of the newspapers, magazines as well as non-fiction books have masses of pictures. Why should fiction be any different? So I met the photographer and we talked about how what you see at that moment can actually be the basis of the story.”

Very much like Anthony, the protagonist of the book, who travels from destination to destination without any set purpose, the author’s journey around Greece was not entirely pre-planned: “We didn’t know what to expect, whether each place would deliver something picturesque or interesting to us. At some point we even relied on a weather app to decide where we should go next! But the photographs were very integral to the story I tell, and what I saw and what the photographer saw did affect the course of the book. (read the full interview at Greece-Is)

, ,

Authorlink interview with Victoria Hislop

(by Anna Roins for Authorlink)

The Sunday Times best-seller, Cartes Postales from Greece is a new, ground-breaking novel from Victoria Hislop, the internationally acclaimed bestselling author of The Island, The Return, The Thread, and The Sunrise.

04s1sim

Week after week, colourful postcards from Greece arrive at Ellie’s dreary flat in London. They are each signed with the initial, ‘A’. However, with no return address, Ellie cannot forward them on to the rightful owner. Nevertheless, the postcards inspire Ellie to see Greece for herself.

On the morning of her departure, a blue notebook arrives that belongs to ‘A’ whom Ellie discovers is a man who was stood-up by the love of his life at a small airport in the Peloponnese. The journal includes short stories he’s heard along his travels around Greece, reverently illuminated by beautiful photographs, as he nurses his heart back to life.

This latest offering by Victoria Hislop will stay with you a long time after the last page has turned.

AUTHORLINK: Ms Hislop, thank you for talking to us today about Cartes Postale from Greece, which we thoroughly enjoyed. You create a strong sense of place and charming, moreish tales which leave your readers wanting more. We love how Cartes Postale from Greece departs from established precedent and includes vignettes of coloured photographs to accompany each story – some solemn and gripping, others nostalgic and hopeful.

What came first, the photos, depicted as ‘cartes postale’ i.e. postcards (taken by the talented photographer, Alexandros Kakolyris), or the stories?

HISLOP: They were developed together. I travelled with the photographer so that he was there at the moment of inspiration for each story. This is why the photographs are unusual, I think. It would have been very artificial to send a photographer off to find illustrations to match my stories once I had written them – and in many cases it would have been impossible. The photos and stories were simultaneously inspired.

AUTHORLINK: Lovely. Writing letters on paper stationery is a dying art nowadays. It’s the same with postcards, which are even more redundant, given the advent of cameras in mobile phones and Instagram. Yet, cartes postale are still available in every souvenir shop in Greece. Do you prefer paper photos or e-photos? Likewise, paper books or e-books? Or both?

HISLOP: It’s so easy and simple for all of us to take photos on our phones – and I do it all the time, almost to keep a diary of life (though I still write a paper diary of course). But when there is a special photo, or something I want to frame, of course I will print something out. I prefer paper books – because they can be shared, they have covers, you can make notes in them – they are with you for life. Though I do download books too (great for travelling – how else do you carry fifty books in your hand luggage). If I like a book that I have downloaded – I always buy the paper copy after.

(read the full interview at Authorlink)

1 2 3