Cartes Postales in Hebrew
כמו חתונה יוונית
“המקום הזה נפלא, אבל בלעדייך הוא פשוט כלום”, נכתב שוב ושוב בגלויות יפהפיות מהאי פלופונסוס ביוון, שלא מגיעות ליעדן. בספרה החדש של הסופרת הבריטית הנערצת ויקטוריה היסלופ (“האי של סופיה”), מגיעות הגלויות לידיה של אישה אחרת. בראיון מיוחד ורומנטי מספרת היסלופ על נשים חזקות, על כתיבה בגיל מאוחר ועל האהבה המיוחדת ליוון
הכל התחיל בטעות. גלויות מיוון שנשלחו לדירה אפרורית בלונדון והיו ממוענות ל”שרה”, הגיעו לידיה של “אלי”, פקידה במשרד טלמרקטינג משמים, שלא יכלה שלא להתלהב מהנופים, מהשמש ומהשמיים הכחולים הנשקפים מהגלויות.
“הן הגיעו קרועות קצת, עם אוזני חמור, כך שלפעמים היה קשה לקרוא את הכתוב בהן, כאילו עברו את כל אירופה בכיס אחורי של מכנסי ג’ינס. פעם או פעמיים נראו כאילו נשטפו בגשם או ביין, אולי אפילו בדמעות, לפעמים הלבינו מרוב שמש, וחותמות הדואר הדהויות העידו שמסען נמשך שבועות רבים”. מכיוון שאין כתובת שולח, וכולן חתומות רק באות A, אין לאלי דרך להשיב אותן לבעליהן, והיא מתמכרת לקריאה, מתאהבת בנופים, ומחליטה לצאת למסע ביוון בעקבות הגלויות ששולח A המסתורי.
כך מתחיל ספרה החדש של הסופרת הבריטית ויקטוריה היסלופ – “גלויות מיוון” – שעוקב אחרי מסעה של אלי, שיוצאת בעקבות A (שלימים מתברר לה ששמו אנתוני) הנוסע ברחבי חצי האי פלופונסוס בניסיון להתגבר על לב שבור.
עטיפת הספר | צילום: יח”צ
עטיפת הספר | צילום: יח”צ
זאת לא הפעם הראשונה שויקטוריה היסלופ ממקמת את עלילות ספריה ביוון. קדמו לספר הנוכחי “האי של סופיה” ו”חוטים מקשרים”, שהפכו לרבי מכר ותורגמו לעשרות שפות, והקשר החם עם המדינה הים־תיכונית הוליד אצלה תחושת קרבה עמוקה למקום ולתושבים, ביקורים תכופים, בקיאות בשפה היוונית ורכישת בית בכרתים. “סיפור האהבה הפרטי שלי עם יוון התחיל כשהייתי בת 17, וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון”, אומרת היסלופ בראיון טלפוני לרגל יציאת הגרסה העברית של הספר (הוצאת “ידיעות אחרונות”, תרגום: שרון פרמינגר). “עד אז לא הייתי בשום מקום פרט לאנגליה, שהיא מדינה יפהפייה, אבל תמיד אפורה. בפעם הראשונה שראיתי את הים התיכון הייתי המומה. לא ידעתי שהים יכול להיות כחול כל כך ושהשמיים יכולים להיות בהירים כל כך”. מאז היא מבקרת ביוון מדי שנה, “עכשיו זה אפילו פעם בחודש, ובכל ביקור אני כבר מתחילה לחשב את הזמן לאחור עד הביקור הבא”, היא אומרת. מה שהתחיל כמסעות תחקיר לקראת כתיבת ספר, הפך לקשר עמוק עם התושבים, התרבות, הנופים והמיתולוגיה. “יוון היא בור סיפורים ללא תחתית, ומעיין נובע של מקורות השראה”, אומרת היסלופ, שמשוכנעת שהספר הנוכחי בהחלט לא יהיה האחרון שמתרחש ביוון. “ככל שאני מבלה בה יותר, אני מוצאת עוד ועוד מקומות ונושאים שמרתקים אותי”, היא מכריזה.
היסלופ, 58, תושבת קנט, נשואה ואם לשניים, היא כיום מהסופרות הפופולריות ביותר בבריטניה. היא התחילה לכתוב בגיל מאוחר יחסית, ופיתחה שיטת כתיבה קבועה, פחות או יותר, שהבשילה להוצאת ספר אחת לשלוש שנים בערך. “בספרים שלי יש אלמנטים היסטוריים או מיתולוגיים שמתניעים את העלילה, ודורשים תחקיר מעמיק וביקור במקומות עצמם, כמו גם ישיבה בספריות תוך חיפוש חומרי רקע”, היא אומרת. בימים אלה, למשל, היא מבלה שעות ארוכות בספרייה תוך חיפוש חומרים על משפטי נירנברג כרקע היסטורי לעלילה המתרחשת ביוון של אחרי מלחמת העולם השנייה. “זאת עבודת נמלים”, מודה היסלופ. “כי אפילו בנושא כל כך מרכזי ומסוקר כמו משפטי נירנברג, עדיין אני מוצאת עצמי קוראת עשרות ספרים ולא תמיד מוצאת בדיוק את החומר שאני מחפשת. זה תהליך קשה שלוקח הרבה מאוד זמן”.
אבל “גלויות מיוון” הוא ספר שונה לחלוטין שהפך את הכתיבה לחוויית יצירה ייחודית ויוצאת דופן. “הספר הזה נכתב תוך כדי תנועה, הרחק מהספרייה”, היא מסבירה. מסע התחקיר שלה הביא אותה למקומות שהיו מלאי השראה, והיא מצאה עצמה ממלאת מחברות בכתב צפוף, עם פרקים שלמים שמצאו עצמם בסופו של דבר בספר. “הכל התחיל מהגלויות, כי התאהבתי ברעיון של מישהו ששולח גלויות שלא מגיעות ליעדן”, היא נזכרת בראשית התהליך. “גלויות הן דרך משונה לשמור על קשר, בעיקר בימים אלה. הטקסט שמופיע עליהן הוא רכוש הציבור, ואני בטוחה שהדוורים, אם הם משועממים, קוראים את הגלויות”. יש משהו מיסתורי בגלויות שמגיעות מיוון בתדירות של כמעט אחת לשבוע, ונושאות מסר קבוע שאומר ‘המקום הזה נפלא, אבל בלעדייך הוא פשוט כלום’, כפי שכותב אנתוני בשקידה הגובלת כמעט באובססיביות של מי שיעשה הכל כדי למצוא מזור לליבו השבור.
פרט לכתיבה “מהשטח”, היסלופ מצביעה על חידוש נוסף בספר הנוכחי: יש בו המון תמונות. “בספרי ילדים יש המון תמונות ומעט מילים, וככל שהספרים מתבגרים יש פחות ופחות תמונות, עד שבסוף נותרות המילים בלבד, והתמונות נעלמות!” היא קובלת. “ואני הרגשתי בתוך תוכי שזה יכול להיות נחמד מאוד לכתוב תיאור של סצנת נוף ולצרף לו גם תמונה של המקום”, מסבירה היסלופ, שמצלמת המון במהלך מסעי התחקיר שהיא עורכת. היא שבה וסוקרת את הצילומים כשהיא מגיעה לשלב הכתיבה, אבל מודה שמדובר בצילומים פשוטים בטלפון, כאלה שהיא שומרת לעצמה להצצה נוספת ותזכורת. העובדה שבמשך שנים רבות עבדה ככתבת תיירות לפני שפצחה בקריירה ספרותית, הפכה כנראה את הרעיון לשלב תמונות בתוך הטקסט להגיוני ביותר בעיניה. “אז לא הייתי מעלה על דעתי לכתוב על כל המקומות האלה בלי להכניס צילומים. יש אתרים, כמו המנזרים מימי הביניים שעל ראשי הצוקים, שהמראה שלהם סוריאליסטי כל כך, עד שקשה להאמין שהם אכן קיימים. מראה עיניים בהחלט עוזר”.
כאן נכנס לתמונה אלכסנדרוס קאקוליריס, צלם־חבר תושב יוון, שהבין בדיוק איך למצוא את הצילומים שיעוררו את ההשראה לעוד ועוד סיפורים. ממש כמו הגלויות של גיבור הסיפור, הצילומים במהלך מסע התחקיר היו הבסיס לרעיונות שהולידו את סדרת הסיפורים המופיעים בספר, “והפכו את תהליך היצירה למרגש ואנרגטי ביותר”, מודה היסלופ. “כי הייתה לי כל הזמן הרגשה שבכל רגע יכול לקרות משהו שיעורר השראה לסיפור הבא, ושבכל מקום ביוון יש דברים שנראים לי מפתיעים, מדהימים ואקסצנטריים, כאלה שגורמים לי לרצות לכתוב עליהם”.
יש שאלה שחוזרת ועולה שוב ושוב מאז יצא הספר לאור, והיסלופ מבחינתה מתייחסת אליה כאל מחמאה נפלאה. רבים מקרב הקוראים, גם היוונים שביניהם, רוצים לדעת אם סיפורי העם שמופיעים בטקסט מבוססים על אירועים אמיתיים או שהם פרי דמיונה שלה. “כל הסיפורים הם דמיוניים לגמרי”, מצהירה היסלופ, “אבל מחמיא לי מאוד שאנשים שואלים אם מדובר בתיאורים של דברים שקרו באמת. זה סימן שהם כתובים היטב”. בחלקם, יש אמנם נגיעה קלה למיתולוגיה (כמו התייחסות לאיקרוס ודדלוס), אחרים מבוססים על משהו שהיא נתקלה בו בעמודי החדשות של עיתון מקומי, אבל כל השאר פרי דמיוני, היא מבטיחה, ומכניסה את סימני השאלה בפיו של אנתוני עצמו: “האם הסיפורים ששמעתי הם אמת או שקר? מי יודע? אני משער שחלקם בדויים לגמרי וחלקם רק מוגזמים, אבל ייתכן בהחלט שחלקם אכן קרו. תוכלי להחליט בעצמך”, הוא כותב.
אחרי “סופיה”, “סוניה” ו”קתרינה” שמככבות כדמויות המרכזיות בספריה הקודמים של היסלופ, היא בוחרת הפעם להתמקד בגבר שאותו היא מציבה במרכז העלילה. וזה לא דבר של מה בכך. היסלופ, שגדלה במשפחה מטריארכלית, מוקפת נשים, מודה שקל לה הרבה יותר ליצור דמויות של נשים אמינות ומעניינות. עיצוב של גיבור גברי הוא אתגר לא פשוט, גם אם מדובר באחד כמו אנתוני שמאוד מחובר לצד הנשי שלו.
“הבית שלנו היה מלא אסטרוגן. אפילו החתולים היו נקבות”, אמרה ל”ידיעות אחרונות” כשהספר “חוטים מקשרים” יצא לאור. “רוב הנשים במשפחה שלי הסתדרו בלי גברים רוב חייהן. סבתא שלי הייתה נשואה למלח בצי הסוחר, שהיה מגיע לשלושה ימים מדי חודש, והיה חשד שהייתה לו משפחה נוספת בפולין. אבי היה נבל מקסים שעזב אותנו והקים משפחה אחרת. בקיצור – לגברים לא היו מוניטין טובים במשפחה שלי”.
עד היום, היא אומרת, היא מתקשה לאפיין גברים נחמדים. “רוב הגברים שלי איומים”, צוחקת היסלופ, שבתור נערה למדה בבית ספר לבנות, ובעצם הכירה גברים מקרוב רק בשנות ה־20 לחייה, כשהגיעה ללמוד באוקספורד. “אני אוהבת גברים”, היא ממהרת להסביר, “אבל בחיי היומיום הדמויות המרכזיות סביבי היו נשים, ואין ספק שזה השפיע על הכתיבה שלי. אני אוהבת נשים חזקות”.
מאז “האי של סופיה”, שפורסם ב־2005 וזיכה אותה ב־2007 בפרס “תגלית השנה” של אגודת הסופרים הבריטית, ויקטוריה היסלופ מושכת אחריה קהל עצום של מעריצים נאמנים, שרק מחכים לספר הבא שלה. אני מנסה לברר מה מקומם של הקוראים בתהליך הכתיבה שלה, בעקבות פסקה שבה אנתוני מתוודה שאם בעבר חשב שהוא כותב את הגלויות לשרה, התברר לו בשלב מסוים שהוא כותב אותן בעצם לעצמו.
למי בעצם את כותבת?
“אני מאוד אנוכית, וכותבת כמי שמספרת סיפור לעצמה”, היא אומרת. “אחרי הכל, את הקוראת הראשונה של עצמך, לא?”
איפה הקוראים נמצאים בתהליך הכתיבה?
“אני לא חושבת עליהם בכלל במהלך הכתיבה, כי אם הם ייכנסו לי לתודעה, המחשבות יתחילו לנדוד לשאלות כמו ‘מי הוא הקהל’, ‘האם זה גבר או אישה’, ‘בן כמה הוא’. אלה מחשבות שאני לא מרשה לעצמי לשאול במהלך הכתיבה, ממש כפי שאני לא מתחבטת בשאלה איך הספר יתקבל לכשייצא לאור”.
למזלה, הספרים מתקבלים בשקיקה. ספר הביכורים – “האי של סופיה” – נמכר בלמעלה משני מיליון עותקים וניצב בראש רשימת רבי המכר של ה”סאנדיי טיימס” שמונה שבועות רצופים, ולימים הוא גם הפך לסדרת טלוויזיה בת 26 פרקים ששודרה ביוון וזכתה לפופולריות עצומה. ספריה תורגמו כבר ללמעלה מ־30 שפות. אבל התגובות שמרגשות אותה יותר מכל הן אלה שמגיעות מקוראים וקוראות יוונים. “קיבלתי פעם אימייל מבחורה יוונייה שחיה באנגליה ושאותה לא פגשתי מעולם, שכתבה לי שהיא מצאה ב’גלויות מיוון’ המון תמיכה וסיוע, ולמדה דברים חדשים שלא ידעה על יוון”, היא מספרת. “כשיוונים אומרים לי את זה אני מרגישה שזאת מחמאה נהדרת, ושעשיתי עבודה טובה ולא השתמשתי לרעה בתרבות של עם אחר”.
היסלופ לא מגדירה את עצמה “פמיניסטית”, אבל כשאמרתי בראיון קודם שאולי מקומם של הספרים שלה על מדפי “ספרות נשים” בחנויות, התשובה שלה הייתה מיידית ונחרצת.
“צ’יק־ליט!? אני?! בספרים שלי לא תמצאי סקס ושופינג. נכון שאפשר להגדיר אותם כספרים רומנטיים, אבל זה בהחלט לא צ’יק־ליט… בכלל, כשמדברים על ספרים שמיועדים לנשים, מתעורר אצלי הפמיניזם במלוא עוצמתו”, היא אומרת.
רוב קהל הקוראים שלה מורכב אכן מנשים, והספרים שלה אכן רומנטיים, אך היסלופ לא מתפשרת על קווי עלילה שגרתיים וצפויים. “זה לא ספר עם הפי־אנד, אלא ספר שמסתיים בהתחלה חדשה”, אומרת היסלופ. “בספרים אחרים שלי אני בדרך כלל הורגת מישהו כדי שלא תהיה אפשרות לספר המשך. כאן בהחלט אין תחושה של סוף, ואי־אפשר לדעת מה יילד יום. שניהם עדיין חיים, כך שהכל יכול לקרות”, היא צוחקת.
את יכולה לעשות צעד נוסף ולדמיין צילומי סרט המבוסס על הספר?
“איזה רעיון נפלא!” היא מתמוגגת,”עכשיו גרמת לי לרצות שזה יקרה”.